נפתח בגילוי נאות: אני לא שופט וגם לא ממש אוהב לשמוע עורכי-דין.

יש משהו מטריד ביותר באדם היודע בוודאות שברובד כלשהו מרשו אינו טלית שכולה תכלת- ובכל זאת יוצא מגדרו ועושה מאמצים עילאיים כדי לשכנע את כולם שהוא בדיוק זה- ואולי אפילו לא סתם טלית- אלא גם מהודרת וכזו שלא משנה לאיזה בוץ תפילו אותה- ואפילו בים המלח- ועדיין לא ידבק בה רבב. ועם זאת- לא צריך להכליל ולטעון שכל עורכי הדין מעוותים את המציאות כדי לצבור כמה שיותר משפטים מנצחים ולעשות לעצמם שם, תפארת, ושכר טרחה- ויש בהם לא מעט שחושבים שעורכי הדיינים- למרות שבפרקי אבות מזהירים מפניהם- יש בכל זאת כמה נקודות אור- (אלא אם כן יש להם חושך בעיניים מאחת ששמה אור- אבל זו כבר פרשה אחרת)- והם מאמינים שצריך להגן על האדם הקטן המוצא עצמו לעיתים נכנס בשערי אולם מפחיד ומאיים כשהוא חש את כובד המשקל של המערכת המשפטית על כתפיו ולא ממש יודע איך יצא מהדלת בשלום ובלי פגע.

בדיוק בשביל זה יש את עורכי-הדין- אבל הבעיה שאני מבקש לעסוק בה בטור זה היא דווקא הרבה יותר מדי "עוכרי-דין" ששמים עצמם כשופטים, כשוטרים, וכגוזרי-דין בלשונם שחדה יותר ממספריים- ומרשים לעצמם להכתים לעד אנשים שגורלם נחרץ במשפטים שיצאו מהפה ולא מהאולם בו ישבו השופטים והדיינים.

בעולם מתקדם קשה מאד לשמור דברים בסוד- וצווי איסור הפרסום הופכים לבדיחה עצובה כשלמרבה הצער היחידים שמקפידים ליישם אותם זה השופטים שחתומים על הצו שמסרבים להגיד מילה לבני משפחתם על הפרשה- ואינם יודעים שילדיהם כבר מעבירים את השמות והתמונות של המעורבים בווטסאפ ואשת השופט מתכתבת בחופשיות על הנאשם העיקרי עם נשות עורכי הדין המעורבים במקרה בקבוצתם החדשה "דבורה הנביאה". אבל גם אם הכל צפוי והרשות השנייה נתונה ללחצים למהר לפרסם פרשות חדשות שנחקרות אפילו שכל מה שמותר לומר עליהם זה שפרשות חדשות נחקרות- עדיין אפשר לצפות מאזרח קטן ברחוב הגדול שינסה להעניק לאנשים שעולמם הפך לחלום בלהות את הזכות שכבר הפכה למונח ריק מתוכן שמכונה "חזקת החפות" וינסה ולו רק לרגע אחד להשתמש בדמיון ולחשוב: ואם זה הייתי אני?

כי במקרים שבהם המציאות עולה על כל דמיון פרוע של סופרי סתם שלוקחים את חלומות הזוועה שלהם והופכים אותם לרבי-מכר ומייצרת כמעט מדי יום פרשה חדשה ומורכבת שאינה מפסיקה לייצר כותרות על אנשים שנכשלו, נפלו, טעו בשיקול-הדעת, בצעו מעשה חמור או חריג ונאלצים לתת עליו את הדין או אפילו לקחת פסק-זמן כפוי מהמציאות המוכרת להם ולהיכנס למעצר בתחנת משטרה בבסיס צבאי או בבית פרטי- ברור כשמש שבמדינה דמוקרטית לכל אחד יהיה מה לומר עליהם, כל אחד ישפוט אותם, וחלק אפילו ירשיעו אותם מיד בלי משפט.

אבל- אם כל אותם חורצי דין ולשון היו חושבים לרגע מה היה קורה אם הדבר היה קורה להם- או למישהו יקר ללבם שהם מכירים ולא מאתמול- האם גם אז הם היו ממהרים לשפוט ולהוציא דיבה ללא חשש תביעה על אותו אדם או על עצמם? בוודאי שלא! כי אדם קרוב אצל עצמו וממהר לשפוט את חברו בלי מעצורים. ממש כמו דוד המלך ומשל כבשת הרש. ולכן המליצו לנו אבותינו- אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו- ואני מרשה לעצמי לקצר את המשפט ולהמליץ שלא לדון את חברנו ולא להגיע למקומם. כי לפי כל מה שנאמר יותר מדי במקרים כאלה- נראה שלא היינו רוצים להיות במקומם- אלא לחיות את חיינו בשקט. עד הפרשה הבאה.